לפעמים חלומות מתגשמים

אם החלומות שלך לא מפחידים אותך, כנראה שהם לא גדולים מספיק.

מהרגע הראשון ששמעתי על הUWC- חלמתי להתקבל ולכתוב בלוג על כל מה שעובר עליי שם. אם כך אני בטח צריכה להגיד שזה חלום שמתגשם? כנראה שכן, אבל כרגע זה בעיקר מפחיד. 

אז מי אני בכלל? אני יהלי, בת 16 מירושלים. מדריכה בצופים, אוהבת לרקוד בלט, במגמת תאטרון, אוהבת לקרוא, לאכול, לטייל, לכתוב ועוד דברים רגילים ובכל זאת אני עוזבת את הארץ למשך שנתיים במסגרת תוכנית שנקראת UWC. זאת בעצם תוכנית של קולג'ים בינלאומיים שאליה נוסעים כל שנה תלמידי יא'-יב' מכל העולם במטרה לקדם שלום והסברה ולנסות להבין קצת יותר טוב את העולם: http://www.il.uwc.org/. שמעתי על זה בפעם הראשונה בכיתה ז' מחברה טובה שלי (כליל שטסה לסינגפור) וביחד התחלנו להתלהב מהעניין ולחלום להתקבל.

 עברו כמה שנים ובינואר השנה ניסיתי לגרום לעצמי לשבת ולמלא את טפסי הקבלה. לבסוף, כששלחתי אותם, הרגעתי את המשפחה ובעיקר את עצמי בכך ש"המון מנסים ושאני כנראה לא אעבור". עברתי. השלב הבא היה מחנה של יומיים שנהניתי ממנו מאוד אבל גם אותו תירצתי ב"אין לי מה להפסיד מלנסות". לאחר שגם את השלב הזה עברתי נשאר רק הראיון, ואז כבר התחלתי להרגיש שאולי כדאי לעצור רגע ולשאול את עצמי לתוך מה לעזאזל הכנסתי את עצמי אבל לעצור ולחשוב זה לא הצד החזק שלי, והנה אני כאן- עוד חודשיים ושבועיים עוזבת הכל לטובת טירה מטורפת בוויילס (בריטניה), בטוחה שזאת עומדת להיות החוויה הכי מדהימה בחיים שלי אבל לא מצליחה להפסיק לרעוד מהמחשבה שהחיים שלי עומדים להשתנות לגמרי ולא מסוגלת שלא לתהות אם אני עושה את הבחירה הנכונה.  

אני כותבת את הבלוג הזה גם כדאי שאני אוכל להסתכל לאחור אחרי שהכל ייגמר ולהיזכר, גם כדי שהחברים והמשפחה יוכלו לראות קצת מה עובר עליי וגם כדי שאנשים שחושבים להגיש מועמדות יוכלו להתרשם מהחוויה. 

טירת סנט דונאלד. ביה"ס שלי לשנתיים הקרובות 

זהו זה להפעם,

יהלי.